היעדים שלנו הם שלנו? מה בין יעדים בעתיד לבין להיות ברגע? עם ארז זכריה

יש המון סיבות לא להגדיר יעדים. כי ״זה לא קורה גם ככה״, כי אין לנו חשק, כי אנחנו רוצים להיות כאן, ברגע, ולא להתעסק בעתיד.

יש אנשים יותר משימתיים ויש אנשים שהם יותר צ׳יל ו״זורמים״.

ארז זכריה, היה נע בכל הסקאלה - ממשימתי שהולך לטייס ומדמ״ח, ועד ללהיות רק ברגע ולא לרצות להגדיר יעדים.

משיחת קפה קטנה שהייתה לנו, ארז חזר במלוא המוטיבציה להגדיר יעדים.

מה השתנה?

מה אפשר ללמוד על זה?

והאם אפשר להגדיר יעדים ולרצות להשתפר, וגם להנות מהרגע, ממה שיש?