נקודה למחשבה

״הכל נקי ומסודר״, ״כולם נחמדים״, ״יפן זה יקום מקביל״
מה קורה כשעוברים לגור בתוך תרבות כל כך שונה – לא כתייר, אלא כחלק מהיום-יום שלה?בפרק הזה אני משוחח עם קרן, שחיה ביפן מעל שנתיים, דוברת יפנית ומתעסקת בין היתר בשילוב בין פסיכולוגיה התנהגותית לטכנולוגיה. דרך חוויות אישיות, שפה, וסיטואציות חברתיות, אנחנו מנסים להבין מה עומד מאחורי הסטיגמות, מה שונה בחינוך, הצדדים הפחות יפים של התרבות, ואיך נראית מערכת יחסים במדינה שבה "הכללים" תמיד קודמים לרגש.
יפן היא מראה – לפעמים מפוארת, לפעמים מטרידה – למה שקורה כשאנחנו בוחרים לשים את עצמנו בצד לטובת הכלל. וזה גורם לנו לשאול: איפה אנחנו בוחרים להתאים את עצמנו, איפה אנחנו מתנגדים, ומה המחירים של כל בחירה.
פרק על תרבות, על אנושיות – ועלינו.

מה מבדיל חוויות שאנחנו זוכרים לחוויות שלא?
למה ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מסתכלים אחורה ואומרים ״איך עברו שנתיים? מה עשיתי בכלל?״?
מה הקשר בין תפיסת הזמן שלנו, לחוויות
ואיך אפשר לקחת את כל הידע הזה בכדי לחיות חיים משמעותיים, מנוצלים, מלאי חוויות, ולהרגיש שהזמן עובר לאט ובקטע הכי טוב שיכול להיות?
בפרק זה נעשה קצת סדר בכל הדברים הללו :)
מקווה שתהנו!
 

מה הסיבה שאנשים מסתכלים אחורה ומתחרטים על החלטות? מה אפשר לעשות לגבי זה? מדוע הדמיון הוא כלי כל כך עוצמתי? האם נועדנו לחיות חיים שמבוססים על טראומות מהילדות?
בפרק מרתק, קלריסה טיטל, מאמנת אישית וNLPיסטית, מראה לנו צורות הסתכלות חדשות על נושאים שמעסיקים רבים מאיתנו ביום יום.

למוח שלנו יש נטייה להכליל קבוצות. זה עושה לנו סדר, מפשט לנו את העולם.
ברור לנו שבדת יש המון זרמים, אבל זה בסוף קבוצה של אנשים שיש משהו מובהק שמבדיל אותם מהחילונים. יש תריג מצוות, שמירת שבת, ועוד כל מיני חוקים שיוצרים להם חיים אחרים, ש״כובלים״ אותם לשגרה מסוימת.
בפרק הזה עם ראובן, צללנו קצת יותר לעומק (יש עוד המון לאן) לצדדים שאולי פחות רואים. לצורת הסתכלות שדווקא מאוד מזכירה דברים שחילונים מתמודדים איתם.
בסוף, יצאנו עם שאלות מעניינות שמשפיעות על חיים של כל אחד ואחד מאיתנו, לא משנה מאיזה מגזר/דת/קבוצת אוכלוסיה :)

כשאתה לבד, יש לך המון זמן, אתה חווה המון חוויות חדשות, ואתה אוהב לעשות רפלקציה כתחביב - יוצאות המון תובנות.
התובנות יכולות להיות קלישאתיות. אבל יש משהו שונה בין ״לדעת״ משהו ל״לחוות אותו רגשית עמוקות״.
התובנות היו משמעותיות עבורי, והן חלק בלתי נפרד בחיים שאני חיי היום בשיראל.
בפרק הזה, אשתף במספר חוויות שהיו לי כדי שאולי, על אף שלא הייתם שם איתי, תוכלו להפיק מהן תובנות על החיים שלכם.
אולי אפילו תעשו משהו קטן שונה בחייכם, קצת לשנות את השגרה ולחיות עם יותר כוונה בדברים שחשובים לכם.
למי שמעוניין לשמוע את כל המסע שלי ביפן - העליות והירידות, מוזמנים לעקוב אחר הפודקאסט השני שלי - ״המסע״
בו אני מספר את כל הסיפור.

אנחנו בני אדם. אנחנו אוהבים סיפורים.
אנחנו אוהבים את הסיפורים הייחודיים, לא אלו שקורים לכולם. האלו הנועזים, שמספרים לנו על החיים שהיינו יכולים לחיות. סיפורים הם מעין בריחה לעולם אחר, פחות… ״רגיל״.
מהחוויה שלי, רוב הפעמים הסיפורים האלה… לא מספרים את כל הסיפור.
מאחורי כל ״החלטה דרמטית משנה חיים״, יש אוסף של חוויות מקדימות שהן פשוט פחות סקסיות לסיפור, אז משמיטים אותם. לפעמים אפילו אנחנו כצופים משמיטים אותם כי אנחנו רוצים להמשיך לטפח את העולם המושלם הזה שיכול להיות לנו.
אז הכותרת היא ״איך עזבתי הכל וטסתי ליפן ל5 חודשים״
וספוילר - זה לא קרה ביום בהיר אחד.

האם תואר גם בימינו זה קריטי? מי מגדיר מה הידע שלנו? במה תואר כן עוזר? מה לכתוב ברזומה?
העולם שלנו משתנה. אם פעם היה ברור שצריך לעשות תואר, היום המציאות משתנה, ואפשר לרכוש מקצוע בעוד דרכים.
העולם משתנה כל כך מהר, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו.
אז מה עושים? איך כן רוכשים מקצוע? האם בכל זאת לעשות תואר? איך מתבלטים באוקיינוס של תחרות, וכשמגייסים פחות ופחות אנשים.
איך מתבלטים כשיש חברות שכבר מקצצות במשרות כי AI מקצר תהליכים?
בכדי לענות על כל השאלות האלו, נירית כהן, שהייתה סמנכלית HR באינטל והיום יש לה תור בForbs בו היא מדברת על עולם העבודה החדש, הצטרפה אלינו 😊

יש המון סיבות לא להגדיר יעדים. כי ״זה לא קורה גם ככה״, כי אין לנו חשק, כי אנחנו רוצים להיות כאן, ברגע, ולא להתעסק בעתיד.
יש אנשים יותר משימתיים ויש אנשים שהם יותר צ׳יל ו״זורמים״.
ארז זכריה, היה נע בכל הסקאלה - ממשימתי שהולך לטייס ומדמ״ח, ועד ללהיות רק ברגע ולא לרצות להגדיר יעדים.
משיחת קפה קטנה שהייתה לנו, ארז חזר במלוא המוטיבציה להגדיר יעדים.
מה השתנה?
מה אפשר ללמוד על זה?
והאם אפשר להגדיר יעדים ולרצות להשתפר, וגם להנות מהרגע, ממה שיש?

הרבה פעמים אנחנו מרגישים מוצלחים על הנייר, אבל עמוק בפנים, משהו לא מסתדר לנו.
אנחנו סוחבים את ההרגשה הזאת. לפעמים היא חזקה יותר, לפעמים פחות, אבל היא שם.
בפרק הזה, נשמע את הסיפור של שמרית, אשר הוותה השראה גם בשבילי בהסבת המקצוע שלי.
שמרית ניהלה מאות אנשים, כאשר בגיל 35 היא החליטה לעזוב הכל.
נשמע על התהליך שהוביל לשם, על מה כן ומה לא לעשות כשרוצים לעשות הסבת מקצוע, על איך הסביבה הגיבה ובפרט על התפיסה של החברה על עולמות הטיפול.